גישתו של מרכז סגול לעמידות ופגיעות בהקשר של מחלות מוח

מאת: ד"ר נאוה לויט בן-נון, מנהלת מרכז סגול למוח ותודעה.

המחקר שלנו יוצא נגד הזרם המקובל בזיהוי מחלות

כיום, מחלות בעלות בסיס מוחי כמו אוטיזם, בעיות קשב וריכוז, דיסלקציה, סכיזופרניה ו-OCD נחקרות בנפרד זו מזו ולכן גם הסימנים לזיהוי מוקדם של כל מחלה נחקרים בנפרד. כולם מבינים שקשה מאוד לרפא מחלות שקשורות למוח, אבל אם נזהה אותן מוקדם, לפני שהן מתפרצות, נוכל אולי למנוע את התפתחותן. הבעיה היא שקשה מאוד לזהות אוטיזם או בעיות קשב וריכוז בגיל צעיר מאוד, כי תינוק בן כמה חודשים לא אמור להיות מאוד תקשורתי או עם יכולת קשב מפותחת. גם השונות בהתפתחות בין תינוק לתינוק יכולה להיות גדולה. אולם עצם העובדה שלא רואים בעיות תקשורת או קשב אין משמעותה שההתפתחות המוחית תקינה לחלוטין.

לכן, אנחנו מציעים להסתכל על המוח מנקודת מבט אחרת: לא לשאול מהם הסימנים המוקדמים לאוטיזם, לסכיזופרניה, או לבעיות קשב, אלא לשאול – בשלב מוקדם יותר של ההתפתחות – האם המוח הזה פגיע למחלות. כלומר לבחון את הפוטנציאל של המערכת העצבית להגיע למצב בו המוח יהיה פחות עמיד ופחות בריא. זיהוי מוקדם הוא מילת המפתח.

בהסתכלות ארוכת טווח, אם נניח שהתינוק יחיה עוד הרבה שנים, וסביר שיחשף למספר לא מועט של טריגרים (ארועים נקודתיים שיכולים לעודד התפרצות של מחלה) או סטרסורים (ארועי עקה), יהיה זה יעיל יותר גם מבחינה כלכלית וחברתית לטפח עמידות מאשר לכבות שריפות לאחר שהבעיות כבר צצו. למרות זאת, רוב המחקרים לא שמים מספיק דגש על טריגרים וסטרסורים שיכולים להפוך מוח עם פוטנציאל למחלה למוח עם מחלה או לקות. בהחלט ייתכנו מקרים שבהם תינוק נולד עם מוח פחות עמיד, אבל משום שסביבת הגידול שלו מעודדת התפתחות בריאה הפוטנציאל למחלה יקטן או אף יעלם.

התפיסה שלנו מתבססת על כמה תחומי ידע שלרוב לא באים במגע זה עם זה

בראש ובראשונה אנחנו שואבים השראה מתחום חדש יחסית בחקר המוח שנקרא חקר הרשתות המוחיות (network neuroscience). התחום הזה עוסק בנתונים שמגיעים ממכשירי הדמייה מוחית (כמו fMRI) וממכשירים שמודדים את הפעילות האלקטרומגנטית של המוח (כמו א.א.ג.). הנתונים מראים שברמת הרשת, מחלות מוחיות נראות הרבה יותר דומות אחת לשנייה ממה שהן נראות ברמת הסימפטומים. הדמיון הזה מתבטא בכך שהרשתות המוחיות בנויות פחות טוב, מה שמשפיע לא רק על התפקוד שלהן ועל מעבר האינפורמציה בתוכן אלא גם על העמידות שלהן בפני הפרעות.

עוד השראה לכיוון הזה מגיעה מעולם המחקר הגנטי. בעבר התפרסמו מחקרים שהכריזו שנמצא הגן לאוטיזם או הגן לסכיזופרניה, אבל בשנים האחרונות ברור שהרבה גנים לאוטיזם קשורים גם לסכיזופרניה, ל- OCDולבעיות קשב וריכוז, כלומר גם החפיפה ברמה הגנטית גדולה.

לבסוף, עוד מקור שהיווה השראה לכיוון שלנו הוא הידע הרב שהצטבר אצל מטפלים שמספרים שלילדים עם מחלות ספציפיות יש גם סימפטומים לא ספציפיים כמו רגישויות חושיות, בעיות שיווי משקל, בעיות קואורדינציה, בעיות שינה, בעיות אכילה ובעיות ויסות עצמי. הסימפטומים הללו מופיעים הרבה לפני שהסימפטומים הספציפיים למחלה מתפרצים. הרבה שנים לא ידעו כיצד להתמודד איתם, אבל יתכן שהם מספרים משהו חשוב לגבי תכונה כללית יותר של הרשת המוחית: אם היא לא בנויה בצורה אופטימלית, היא בעלת פוטנציאל גדול יותר למחלה.

התשתית התאורטית לגישה שלנו

בסקירת ספרות שעשינו, הראינו שהתובנות של מטפלים אכן נכונות: סימפטומים לא ספציפיים מופיעים במגוון רחב מאוד של מחלות, והרבה לפני שהמחלות מתפרצות. עוד מצאנו שהם מופיעים גם אצל אנשים שנמצאים בקבוצת סיכון למחלות (כגון קרובי משפחה של חולים). למיטב ידיעתנו, זו הפעם הראשונה שמישהו הראה את הדפוס המעניין הזה של הישנות סימפטומים לא ספציפיים. אחר כך הראינו שדפוס דומה קיים גם כשמסתכלים על מחלות ברמת הרשת המוחית. למשל, אנשים בסיכון משפחתי  לפתח סכיזורפניה או אנשים עם גן שקשור לאוטיזם הם בעלי רשתות מוחיות שבנויות בצורה פחות טובה מאנשים ללא סיכון. כלומר, כמו הסימפטומים, גם הפגיעה ברמת הרשת ניכרת הרבה לפני שהמחלה מופיעה או אצל אנשים בסיכון. מחקר התחלתי שערכנו מעיד מעיד ששתי הרמות האללו קשורות ואנחנו חושבים שצריך להתחיל ולחבר את הרמות הללו בצורה ברורה יותר.

היתרונות של הגישה שלנו

כיוון החשיבה שלנו, גם בלי הממצאים האימפריים (שעדיין רחוקים מלהיות חד משמעיים), מכניס משב רוח רענן לחשיבה הטיפולית והמחקרית בתחום המחלות המוחיות. הגישה הדיכוטומית שמתייחסת לכל מחלה כמצב מוחי נפרד בעל מסלול התפתחות נפרד לא עולה בקנה אחד עם הממצאים שמראים שהמוח הוא מערכת מורכבת.

מבחינה יישומית, אני מאמינים שלגישה שלנו יש כמה יתרונות:

ראשית, עצם ההבנה שיש אנשים עמידים יותר או פחות, גם אם כרגע הם לא מראים סימני מחלה, יכולה להוביל לתכניות התערבות קהילתיות ברמה של בית-ספר או הדרכת הורים, שמטרתן פיתוח עמידות מוחית. כבר היום ישנן התערבויות טיפוליות שמראות (אם כי עדיין לא בצורה אמפירית מדעית) ששיפור של תפקודים חושיים ומוטוריים משפר מאוד תפקודים חברתיים, רגשיים וקשביים. אם כך, אולי עידוד פעילות גופנית תנועתית וחושית בגן ובבתי-ספר יכול לטפח עמידות באופן גורף אצל כולם. לילדים העמידים מלכתחילה זה בטח לא יזיק ולילדים הפחות עמידים זה עשוי לעזור מאוד.

שנית, אם הורים יבינו שיש להם השפעה משמעותית על טיפוח עמידות סביר שהם יהיו יותר ערים לסביבה שבה הם מגדלים את ילדיהם (כמות המסכים שילדים נחשפים אליה, פעילות מוטורית וחושית, סביבה רגשית, תזונה). זה יוכל בעתיד לסייע באיתור מוקדם של אנשים עם פוטנציאל מחלה באזורים מועדים לפורענות (כמו אזורי מלחמה) או סביבות מאתגרות (כגון הצבא) ויאפשר להפעיל התערבויות שיכולות ולמנוע התדרדרות בפני טריגרים וסטרסורים.

לבסוף, אדם שידע שמוחו פגיע ידע לשמור על עצמו (למשל, הוא ידע להישמר מחומרים כמו סמים או פטריות הזיה). בנוסף, כיוון שאנחנו יודעים שהרשת המוחית שלנו גמישה ויכולה להשתנות, אנשים כאלו יוכלו לקבל רשימה של פעילויות מומלצות על מנת להגביר עמידות מוחית ולשמור על בריאות נפשית.

החסרונות של הגישה שלנו

החסרון הגדול של הגישה שלנו הוא שהיא עומדת בסתירה לטבע האנושי שזקוק לתשובות פשוטות, לסדר ולוודאות. מערכות המחקר והבריאות שלנו מתבססות על היכולת להחליט שילד או מבוגר הוא או חולה או בריא. אם הוא עבר את הסף להיות חולה הוא יקבל שירות ואם לא, הוא לא יקבל שירות. הניסיון להגדיר את סוג המחלה ואת תת-סעיפיה נובע מהצורך להקצות משאבים טיפוליים יקרי-ערך, ומשיקולים כלכליים יש לוודא שמשאבים אלו יהיו בדיוק מה שנדרש ולא יותר. יחד עם זאת, המוח הוא מערכת מורכבת ואנחנו חייבים להשתחרר מהצורך בתשובות פשוטות, ודאיות וחד-משמעיות ולהתמודד עם המורכבות הזו על כל השלכותיה.

 

By | 2016-06-13T16:29:04+00:00 יוני 13, 2016|עמידות מוחית|0 Comments

About the Author:

בעלת דוקטורט במדעי המוח מאוניברסיטת תל-אביב. כיום, מנהלת את המעבדה לחקר המוח במרכז סגול למוח ותודעה שבמרכז הבינתחומי הרצליה ואחראית על הזרוע החינוכית של המרכז. מלמדת קורסים לתואר ראשון בנושא המוח במרכז הבינתחומי, אוניברסיטת תל-אביב והאוניברסיטה הפתוחה.

Leave A Comment