טבע האדם – טוב מיסודו?

בליל שישי האחרון הצילה רומי שופ, נערה בת 16 מקיבוץ שדה-יואב, את חייהם של ילדה וגבר אותם לא הכירה כשחילצה אותם מהים בעזרת הגלשן שלה. הילדה שיחקה עם אחיה במים כשהחלו לטבוע וזעקות הילדים גרמו לרומי לזנק על הגלשן ולמהר למים לעזור להם. הילד הצליח להגיע לחוף בכוחות עצמו, ורומי משתה את הילדה מהמים והובילה אותה לחוף בבטחה בעזרת הגלשן שלה. כשהגיעה לחוף גילתה שגבר שעזר במאמצי החילוץ החל לטבוע אף הוא ובלי לחשוב פעמיים, תוך סיכון חייה, חזרה למים לחלץ גם אותו. בראיון לגלי צה״ל, אמרה רומי כי כשהבינה שחיי הילדים נמצאים בסכנה, היא לא חשבה, אלא באופן אוטומטי זינקה למים בשביל לעזור להם.

[soundcloud url="https://api.soundcloud.com/tracks/275102791" params="auto_play=false&hide_related=false&show_comments=true&show_user=true&show_reposts=false&visual=true" width="100%" height="200" iframe="true" /]

האזינו לראיון של רומי שופ לניב רסקין בגל״צ

האם באמת יש לנו מנגנונים מוחיים אוטומטיים שמניעים אותנו לעזור לאנשים שנמצאים בסכנה? השאלה הזו מתחדדת כאשר מדובר בהצלת חייהם של אנשים זרים תוך סיכון חיינו אנו (אין ספק שהצלה של אנשים שקרובים אלינו גם היא מעשה גבורה, אבל קל לנו יותר להבין את המניעים שעומדים מאחוריה). הוריה של רומי, אווה ואלון שופ, אימצו את החייל הבודד שלמה רינדנאו שנהרג בפיצוץ רימון לפני כשבועיים. האם יתכן שרומי פעלה כפי שפעלה משום שהיא באה מבית שבו נתינה לזולת היא הנורמה המקובלת? משום שכך חינכו אותה? האם יתכן שנתינה לזולת היא תכונה שצריך ללמוד? בסופו של דבר, כשאנו שומעים על מקרי גבורה, אנו שומעים פעמים רבות גם על האנשים שלא מיהרו לעזור אלא עמדו מנגד ולא עשו כלום.

על שאלות אלו מנסה לענות הפסיכולוגית סנדי מאן בספרה ״Paying It Forward : How One Cup of Coffee Could Change the World״ (שאת כל רווחיו היא תורמת למען חולי ניוון שרירים). מאן חוקרת את ההשפעה של מעשי נדיבות יומיומיים על הבריאות הפסיכולוגית של בני אדם בשביל להבין את המקור הפסיכולוגי-תרבותי של מעשים אלו ומדוע הם גורמים לנו להרגיש כל כך טוב. ספרה של מאן עוסק במנהג לו אנו עדים בשנים האחרונות (הרבה בזכות רשתות חברתיות) של ״לגלגל את זה הלאה״: לעשות מעשה נדיבות קטן כל יום ולבקש מהאדם לו אנו עוזרים לעשות בתמורה מעשה טוב עבור מישהו אחר. כך נוצר מעין ״אפקט פרפר״ חברתי שאמור להפוך את העולם למקום טוב יותר.

הציניים שביננו יגחכו ויתייחסו ליוזמות מסוג זה כגימיק חברתי, טרנד אופנתי שיחלוף לו מהעולם או אפילו ניסיון זול למניפולציה רגשית של אנשים (בעיקר כשמדובר על יוזמות של גופים מסחריים ולא של אנשים פרטיים). יחד עם זאת, מחקרים פסיכולוגיים רבים מראים כי אנשים שעושים מעשים טובים באופן שגרתי הם בדרך כלל אנשים בריאים יותר גם מבחינה פסיכולוגית אבל גם מבחינה גופנית. הסברים אפשריים להשפעות המיטיבות של נדיבות נעים בין הסברים פיזיולוגיים (הפחתת סטרס שמחזקת את מערכת החיסון) לפסיכולוגיים (תחושת מטרה ומשמעות בחיים).

מבחינה מוחית, חוקרי מוח הראו כי בני אדם מצויידים מלידה במספר מנגנונים שהופכים את המוח שלנו ל״מוח חברתי״, מוח שמתמחה בהבנת האחר ושנותן לנו את היכולת המורכבת להפליא של ״כניסה לראשו של האחר״ לא רק מבחינת היכולת להבין את כוונותיו ומעשיו אלא גם מבחינת היכולת להרגיש את מה שהוא מרגיש, להזדהות איתו, לחוש כלפיו חמלה ואמפטיה ולרצות לעזור לו. דוגמאות למנגנונים כאלו הן מערכת נוירוני המראה (mirror neurons) שפועלת גם כשאנו מבצעים פעולות וגם כשאנו מביטים בפעולות של אנשים אחרים וכנראה עוזרת לנו להבין את כוונותיהם, או אזור קורטקס שנקרא אינסולה שפועל גם כשאנו חשים כאב אבל גם כשאנו צופים במישהו אחר חש כאב. עדות נוספת לעובדה שנדיבות ועזרה לזולת הן חלק אינטגרלי מהטבע האנושי היא העובדה שמנהגי נתינה הם אוניברסליים ושההשפעות המיטיבות של נדיבות קיימות בכל התרבויות.

חוקר המוח רמצ׳נדראן בהרצאה קצרה על נוירוני מראה

אם אנו נולדים להיות נדיבים, למה לא כולנו ממהרים לעזור לזולת, להתנדב באופן קבוע או אפילו להיות קצת יותר נחמדים זה לזה על בסיס יומיומי? ובכן, יתכן שכמו יכולות אחרות איתן אנחנו נולדים, הפוטנציאל לטוב ולנדיבות קיים בכל אחד מאיתנו, אבל בשביל לממש אותו, אנו זקוקים לתמיכה של הסביבה בדמות של חינוך לנדיבות ולאמפטיה, מודלים מתאימים לחיקוי והרבה הרבה תרגול. למשל, אנו יודעים שמערכת נוירוני המראה, למרות שהיא קיימת ועובדת כבר בתינוקות צעירים מאוד, הולכת ומתפתחת לאורך השנים ומשנה את דפוסי הפעילות שלה ככל שאנו מתבגרים. יתכן שללא התמיכה החברתית המתאימה, מערכת זו ו״מערכות נדיבות מוחיות״ אחרות לא מתפתחות כמו שצריך.

בחזרה לפסיכולוגית סנדי מאן. סנדי החליטה לבצע ניסוי קטן בחייה האישיים ובמשך שבועיים עשתה כל יום מעשה נדיבות אחד קטן: קנתה למישהו כוס קפה בדרכה לעבודה, השאילה למישהו את המטריה שלה כשירד גשם בחוץ או אפילו סתם חייכה לאדם שחלף על פניה ברחוב. לאכזבתה של מאן, רבים מהמעשים הטובים שלה נתקלו במבטים מופתעים וחוסר אמון במקרה הטוב או חשדנות ועוינות גלויה במקרה הרע. נראה שעלינו ללמוד לדעת לקבל ולא רק לדעת לתת. למרות זאת מאן התמידה במאמציה והיא מספרת שאותם רגעים קטנים שבהם נדיבותה התקבלה בחיוך ומאור פנים היו שווים את המאמץ. לנו לא נותר אלא להמליץ לקוראינו לצאת למחקר נדיבות משלהם ולבחון את השפעותיו עליהם ועל הסובבים אותם. נשמח לשמוע מה היו התוצאות!

By | 2017-03-14T15:07:25+00:00 יולי 26, 2016|כללי, מוח חברתי|0 Comments

About the Author:

בעלת דוקטורט במדעי המוח מאוניברסיטת תל-אביב. כיום, מנהלת את המעבדה לחקר המוח במרכז סגול למוח ותודעה שבמרכז הבינתחומי הרצליה ואחראית על הזרוע החינוכית של המרכז. מלמדת קורסים לתואר ראשון בנושא המוח במרכז הבינתחומי, אוניברסיטת תל-אביב והאוניברסיטה הפתוחה.

Leave A Comment